<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"ז</h1>
<h2>דף לג:</h2>
שאלת הדרדורין של עץ שמוליכים בהם הגוים יין תדיר ממקום למקום ונתיישנו בתשמישן ביד גוי, הכשרן במה. אם יספיק להם הדחה בעלמא ככובי דארמאי שאמרו בפרק אין מעמידין שאינן צריכים אלא שכשוך, דאמר רב יהודה הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסין לקיום הוא ומשכשכן במים ומותרים, או אם צריכים נגוב ככלי הגת, או הכשר גדול כקנקנים של גוים. תשובה דע כי מחלוקת ישנה היא בנודות ודרדורין אם הוא דבר שמכניסו לקיום [אם לאו, כי יש מי שאומר שהוא דבר שמכניסו לקיום], וכדמשמע לפי פשט הסוגיא שבפרק אין מעמידין, וכדמוכח לכאורה בעובדא דבר עידי טייעא דאנס זיקי מרב יצחק בר יוסף ורמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא אמר ליה רבי ירמיה כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן מים שלשה ימים ומערן. ויש מי שאומר דאין עשויין להכניס לקיום, ואפילו הכי אם נתיישנו בתשמיש יין ביד גוי צריכים מלוי וערוי ואף על פי שאינם זפותין. ואף מדברי הרב בעל הלכות גדולות [הלכ' יין נסך] יש לדון כן. ויש לכל אחד מדרכים אלו ראיות על מה שיסמוכו לפי חילוף הגירסאות בפסקת נודות הגוים שבפרק אין מעמידין. ואם באתי לכתוב הדברים כהווייתן יארך הענין ואין אנו צריכים לכך במקום זה. ונראין הדברים שהדרדורין המכוסים למעלה הוי דבר שמכניסו לקיום, דלעתים אדם משהא בו יינו. וצריכים הם מלוי וערוי. ואפילו אם תמצא לומר שאינו מכניסו לקיום, מכל מקום אלו של חמרים שמוליכים בהם יין תדיר, הרי הן כמכניסין לקיום מתוך שתשמישן תדיר. ודומה למה שאמרו שם בפרק אין מעמידין [ל"ד ע"א] א"ר חביבא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי, כלומר דלפי שהסוחר מכניס בו יין תדיר ואינו עומד ריקם הוי כמכניסו לקיום. כי מה שאמרו במכניסו לקיום שצריך מלוי וערוי, היינו טעמא, לפי שמתוך שהיין משתהא שם הרבה הוא בולע [הרבה], ואינו יוצא מידי איסורו אלא במלוי וערוי, ומפני שהם כלים שדרכן להכניסן לקיום החמירו בהם אפילו לפי שעה, וכמו שאמרו בפרק בתרא דע"ז [ע"ד ע"ב] כל דבר שמכניסו לקיום [אפילו לפי שעה גזרו בו רבן. אבל כלים שאין מכניסין לקיום] והם של בעלי בתים שאין משתמשין בהם בתשמיש תדיר אין צריכים אלא שכשוך בעלמא. אבל של חמרין שמשתמשים בהן תדיר אף על פי שאין מכניסין אותן לקיום [אפילו הכי צריכין הכשר גדול, דעל ידי רוב תשמישו הוא בולע הרבה מכניסו לקיום]. וכן בגת וכליו מפני שמשתמשים בהם בין הגיתות בשפע החמירו בהכשרן להצריכן הכשר גדול או נגוב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בסוף גמרא דע"ז [ע"ד ע"ב]. ועוד יש להחמיר בדבר, דכיון שמריקים בהן יין הרבה פעמים בין הגיתות להוליך מן הגת לעיר, מתכנסין בהן שמרים, ואף על פי הוא ממלאן ומערן יש לחוש שמא יש בהן שמרי יין ואינן יכולים לצאת בנקב קטן של הברזא. ולפיכך צריך שיסיר הכסוי כדי שיראה ממש שלא נשארו שם שמרים של יין נסך, דכיון דודאי מתאספים שם שמרים וספק יצאו ספק לא יצאו אין ספק מוציא מידי ודאי. אלא שיש לדון להקל, דכיון דסתם יינן אינו אלא מדרבנן הוה ליה ספק בשל דבריהם ולקולא, וכאותה שאמרו בפרק האשה שעושה צרכיה [נדה ס"א ע"ב] אמר רב אחא בר יעקב משמיה דמר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא דאורייתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה והאי כיון דנתקיה נתקיה. ומכל מקום יש לחלק קצת, והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף עד:</h2>
שאלת הדרדורין של עץ שמוליכים בהם הגוים יין תדיר ממקום למקום ונתיישנו בתשמישן ביד גוי, הכשרן במה. אם יספיק להם הדחה בעלמא ככובי דארמאי שאמרו בפרק אין מעמידין שאינן צריכים אלא שכשוך, דאמר רב יהודה הני כובי דארמאי דבר שאין מכניסין לקיום הוא ומשכשכן במים ומותרים, או אם צריכים נגוב ככלי הגת, או הכשר גדול כקנקנים של גוים. תשובה דע כי מחלוקת ישנה היא בנודות ודרדורין אם הוא דבר שמכניסו לקיום [אם לאו, כי יש מי שאומר שהוא דבר שמכניסו לקיום], וכדמשמע לפי פשט הסוגיא שבפרק אין מעמידין, וכדמוכח לכאורה בעובדא דבר עידי טייעא דאנס זיקי מרב יצחק בר יוסף ורמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא אמר ליה רבי ירמיה כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן מים שלשה ימים ומערן. ויש מי שאומר דאין עשויין להכניס לקיום, ואפילו הכי אם נתיישנו בתשמיש יין ביד גוי צריכים מלוי וערוי ואף על פי שאינם זפותין. ואף מדברי הרב בעל הלכות גדולות [הלכ' יין נסך] יש לדון כן. ויש לכל אחד מדרכים אלו ראיות על מה שיסמוכו לפי חילוף הגירסאות בפסקת נודות הגוים שבפרק אין מעמידין. ואם באתי לכתוב הדברים כהווייתן יארך הענין ואין אנו צריכים לכך במקום זה. ונראין הדברים שהדרדורין המכוסים למעלה הוי דבר שמכניסו לקיום, דלעתים אדם משהא בו יינו. וצריכים הם מלוי וערוי. ואפילו אם תמצא לומר שאינו מכניסו לקיום, מכל מקום אלו של חמרים שמוליכים בהם יין תדיר, הרי הן כמכניסין לקיום מתוך שתשמישן תדיר. ודומה למה שאמרו שם בפרק אין מעמידין [ל"ד ע"א] א"ר חביבא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי, כלומר דלפי שהסוחר מכניס בו יין תדיר ואינו עומד ריקם הוי כמכניסו לקיום. כי מה שאמרו במכניסו לקיום שצריך מלוי וערוי, היינו טעמא, לפי שמתוך שהיין משתהא שם הרבה הוא בולע [הרבה], ואינו יוצא מידי איסורו אלא במלוי וערוי, ומפני שהם כלים שדרכן להכניסן לקיום החמירו בהם אפילו לפי שעה, וכמו שאמרו בפרק בתרא דע"ז [ע"ד ע"ב] כל דבר שמכניסו לקיום [אפילו לפי שעה גזרו בו רבנן. אבל כלים שאין מכניסין לקיום] והם של בעלי בתים שאין משתמשין בהם בתשמיש תדיר אין צריכים אלא שכשוך בעלמא. אבל של חמרין שמשתמשים בהן תדיר אף על פי שאין מכניסין אותן לקיום [אפילו הכי צריכין הכשר גדול, דעל ידי רוב תשמישו הוא בולע הרבה מכניסו לקיום]. וכן בגת וכליו מפני שמשתמשים בהם בין הגיתות בשפע החמירו בהכשרן להצריכן הכשר גדול או נגוב למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בסוף גמרא דע"ז [ע"ד ע"ב]. ועוד יש להחמיר בדבר, דכיון שמריקים בהן יין הרבה פעמים בין הגיתות להוליך מן הגת לעיר, מתכנסין בהן שמרים, ואף על פי הוא ממלאן ומערן יש לחוש שמא יש בהן שמרי יין ואינן יכולים לצאת בנקב קטן של הברזא. ולפיכך צריך שיסיר הכסוי כדי שיראה ממש שלא נשארו שם שמרים של יין נסך, דכיון דודאי מתאספים שם שמרים וספק יצאו ספק לא יצאו אין ספק מוציא מידי ודאי. אלא שיש לדון להקל, דכיון דסתם יינן אינו אלא מדרבנן הוה ליה ספק בשל דבריהם ולקולא, וכאותה שאמרו בפרק האשה שעושה צרכיה [נדה ס"א ע"ב] אמר רב אחא בר יעקב משמיה דמר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא דאורייתא שעטנז אמר רחמנא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה והאי כיון דנתקיה נתקיה. ומכל מקום יש לחלק קצת, והמחמיר תבא עליו ברכה.
